בהנחה שהפסקת האש בעזה תחזיק מעמד, נכון לכתיבת שורות אלה, המנצח הגדול של מבצע "שומר החומות" במבט אזורי הוא לא הרמטכ"ל כוכבי וכנראה גם לא ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, אלא האיש שיושב בארמון קהיר, נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי.

א-סיסי הוכיח בפעם המי יודע כמה שאין באמת תחליף לתיווך המצרי בעזה ושרק הוא יכול להביא את הצדדים לנצור את האש והפעם זה היה בתנאים קשים במיוחד, הרבה יותר משאר הסבבים מאז מבצע "צוק איתן" ובייחוד לנוכח העובדה שעוד זירות כמו ירושלים והר הבית נכנסו למשוואה של ארגוני הטרור בעזה.   

הניצחון של א-סיסי הוא כפול במבצע הזה. מצד אחד הוא הוכיח שוב לעולם הערבי שעם כל הכבוד לכסף שקטר מזרימה לרצועה בשנים האחרונות, ב"מאני טיים", הוא נותר הגורם הערבי המשמעותי ביותר בזירה הפלסטינית בזמני הסלמה.

הדבר הייחודי במבצע הזה שמעבר למאמצי התיווך המצרי, מצרים גם הקדימה את כולם בכל מה שקשור לסיוע לרצועת עזה. די היה לראות את התמונות של משאיות מצריות נכנסות למעבר רפיח ועליהן מתנוססות תמונות של א-סיסי ודגלי מצרים כדי להבין שהפעם הראיס המצרי הקדים את כולם גם בהקשר הזה.

וזה לא נגמר בסיוע במוצרי מזון, סיוע רפואי וטיפול בפצועים, אלא גם בהודעה לא שגרתית על סיוע מצרי בגובה של 500 מיליארד דולר. למי שדואג, זה לא יהיה במזוודות כסף כמו במודל הקטרי, אלא באמצעות חברות מצריות שישקיעו ברצועה. ועדיין את הפרחים א-סיסי קיבל גם מחמאס וגם מהרשות הפלסטינית.

אבל הצד השני לא פחות חשוב ואולי יותר חשוב. לראשונה משטר א-סיסי קיבל הכרה מהממשל החדש בוושינגטון לתפקידו הקריטי באזור. זה קרה אתמול בשיחת טלפון ראשונה, כן ראשונה, בין נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, שטרח להתקשר לראיס המצרי, ארבעה חודשים אחרי שנכנס לבית הלבן.

למה זה חשוב? כי כשמסתכלים על המרחב מסביב, יש שני משטרים ערביים שמעמדם ניזוק במיוחד מחילופי הגברי בבית הלבן ומההפסד של טראמפ, בית המלוכה הסעודי וארמון הנשיאות בקהיר, שזוכים לביקורת מצד הממשל החדש על הפרות זכויות אדם.

מבחינת א-סיסי, החשש הגדול היה שהנה שוב משטרו הופך להיות מוקצה כמו בתקופת ממשל אובמה, שלא השלים עם מהלך הדחתו של איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, שהופל מהשלטון בידי א-סיסי. גם בנאומו הלילה ביידן הזכיר ברוחב לב את א-סיסי.

הראיס המצרי יכול מבחינתו לסמן וי אחרי חודשים ארוכים של חוסר ודאות והמתנה לשיחה המיוחלת מביידן. זה לא אומר שהממשל בוושינגטון יירד ממנו בכל מה שקשור לזכויות אדם, אבל זה כן מראה שגם שם מבינים שלראיסיסי אין באמת תחליף.

עם כל הכבוד לכסף שקטר הכניסה לרצועה בשנים האחרונות כדי לבנות את מעמדה האזורי, למצרים יש את האינטרס הגדול ביותר לשמור על שקט הרצועה לנוכח העובדה שיש לה גבול עם עזה והאיום של דאעש בצפון חצי האי טרם מוגר.

די להיזכר במתקפות הטרור הגדולות של דאעש בשיתוף פעולה עם חמאס נגד צבא מצרים, כדי להבין מדוע המצרים הכי להוטים לכבות את הבעירה שהשתוללה פה בשבועיים האחרונים.הימשכות המבצע עוד ועוד הייתה יכולה לתדלק גם את מה שקורה מעבר לגבול עזה לכיוון מצרים.

שלא תטעו, המצרים לא אוהבים את חמאס, הם יודעים היטב שהוא מגיע מבית מדרשו של האחים המוסלמים. הם היו מעדיפים לראות את הרשות הפלסטינית שולטת שם ולהיפטר מחמאס. אך גם בקהיר יודעים שהיעד הזה לא באמת ריאלי כרגע וכשזה המצב, צריך לעבוד עם מה שיש ולמקסם את תפקיד המתווך עד הסוף בזירה האזורית והבינלאומית, כפי שנשיא מצרים עשה בסבב הלחימה הנוכחי.