"אתה מפר הסכם עם ירדן. אתה מפריע לביקור דתי ויוצר תנאים שהופכים את הביקור לבלתי אפשרי ואז אתה מצפה לבוא לירדן ולטוס מעליה. בואו נהיה רציניים", את הדברים המאוד ברורים השמיע אתמול הדיפלומט הבכיר של ירדן, איימן א-ספדי, בריאיון ל-CNN.

א-ספדי כבר רגיל לזה. הוא תמיד נקרא לדגל בשנים האחרונות כשפורצים משברים בין ירושלים לעמאן ולא חסרים כאלה כמו שאפשר לראות.

הקול הוא אמנם קולו של א-ספדי, אבל הדברים מייצגים אחד לאחד את התחושות בבית המלוכה הירדני שזעמו על ביטול הביקור של יורש העצר הירדני, חוסיין בהר הבית.

זעם שהפך לתגובת נקם בדמות עיכוב האישור לטיסת ראש הממשלה שהיה בדרכו לביקור ראשון באמירויות אחרי נרמול היחסים. עין תחת עין, ביטול תחת ביטול.

המשבר הנ"ל הוא קודם כל תזכורת ליחסים המורכבים והסבוכים בין ירושלים לעמאן, יחסים שהיינו מצפים שייראו קצת אחרת אחרי 26 שנות שלום. יש חצי כוס מלאה ויש חצי כוס ריקה.

חצי הכוס הריקה היא בין היתר העובדה שהיחסים בין ישראל לירדן בשנים האחרונות ראו בעיקר מורדות. אין זה סוד שמערכת היחסים בין ראש הממשלה, נתניהו, לבין בית המלוכה הירדני, היא לא מהטובות באזור. יש חשבון ארוך בין הצדדים שמנהלים משוואה מוזרה שכזו של פעולות ותגובות שלא שוברת את הכלים.

כך היה ביולי 2017 אחרי אותה תקרית מפורסמת בשגרירות הישראלית בעמאן. תקרית שהיוותה משבר אמיתי ומשמעותי ביחסים בין המדינות בייחוד אחרי קבלת הפנים שעשה ראש הממשלה, נתניהו, למאבטח שירה למוות בשני ירדנים.

"זה היה מביש ולא ראוי", הטיח אותו א-ספדי מלמעלה גם כן בריאיון ל-CNN לפני שלוש שנים. הירדנים מן הסתם לא יודו בזה אבל באווירה הציבורית האנטי ישראלית שנוצרה בזמנו, בית המלוכה החליט באוקטובר 2018 להפסיק להחכיר לישראל את המובלעות צופר ונהריים.

בינואר 2018 אולי בניסיון למנוע את המהלך, ישראל התנצלה על התקרית והצד הירדני אף טען שישולמו פיצויים למשפחות ההרוגים, כולל למשפחתו של שופט ירדני שנורה למוות בידי כוח צה"ל במעבר אלנבי ב-2014. אך בנובמבר 2019 הודיע המלך בפרלמנט על החזרת המובלעות לריבונות ירדנית וישראל איבדה אותן כנראה לתמיד.

לתסכול הירדני מישראל אבות רבים – מעבר לאותה תקרית, למעלה משני עשורים אחרי החתימה על הסכם השלום, בירדן לא רואים את פירות השלום שלהם ציפו בעיקר במישור הכלכלי, כשבמקביל הקיפאון בשנים האחרונות בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים לא תרם לשיפור היחסים. לכך אפשר להוסיף את דחיקתה של הסוגיה הפלסטינית בתקופת ממשל טראמפ, ממשל שדחק את ירדן מהזירה האזורית ובמקומה חיזק את תפקידן של המפרציות הסוניות.

כאן כדאי לגעת בנקודה שעומדת בלב המשבר האחרון עם ישראל – סוגיית הר הבית. במסגרת הסכם השלום ירדן קיבלה את תפקיד האחראית על המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים. התפקיד הזה בעיני הירדנים מגדיר את תפקידם האזורי ומעניק להם כוח והשפעה.  

אצל השכנה ממזרח מאוד רגישים לכל מה שבעיניהם הוא פגיעה בסטטוס קוו על הר. בעבור ירדן מדינה קטנה עם משאבים דלים, פגיעה בתפקיד הזה הוא פגיעה במעמדה. במהלך תקופת טראמפ היה חשש ירדני כבד שכתוצאה מההתקרבות של ישראל למפרציות וגם החיבוק שקיבלו מממשל טראמפ, שהתפקיד הזה יילך לאיבוד.

בעמאן מאוד חשדנים לכל ניסיון להתערב בנושא הר הבית ובעיקר חששו בשנים האחרונות שהמפרציות יקבלו תפקיד שם על חשבונם. אם זה לא מספיק יש עוד גורמים באזור שבוחשים בקלחת כמו טורקיה למשל. כשזה המצב, כל מה שמתפרש בעיני הצד השני כניסיון ישראלי לפגוע בתפקיד של ירדן ההר, עלול להפוך מיד לתקרית דיפלומטית.

זה מה שקרה ביום רביעי האחרון כשהירדנים סברו כי בישראל מנסים לשבש את ביקור יורש העצר הירדני, חוסיין, בהר הבית. בין אם הטענה הירדנית מוצדקת ובין אם לא, בראייתם כל ניסיון של ישראל להכתיב סידורי אבטחה במהלך הביקור משול לפגיעה בתפקידם שם ומעבר לכך פגיעה גם במעמדו של מי שאמור להוביל את הדור הבא בירדן, יורש העצר, חוסיין, בן ה-26 שכבר מתחמם זמן רב על קווים לקראת יום פקודה, היום שבו אביו, עבדאללה, בן ה-59 יפנה את מקומו.

ויש כמובן גם את דעת הקהל הפנים ירדנית שאינה אוהדת יותר מדי את ישראל. למרבה הצער בדומה לדגם המצרי, השלום לא חלחל מלמעלה למטה, מה שמקשה על נרמול גלוי ואמיתי מהצד הירדני גם אם יש רצון בכך.  

למרות הכל יש חצי כוס מלאה. שיתוף הפעולה הביטחוני והצבאי בין ישראל לירדן הוא מהטובים שיש לנו עם מדינות האזור. גם בעמאן מוטרדים מהאיום האיראני על שלל גווניו.  

ובמקביל דווקא בתקופה האחרונה ניכרת התחממות בכל מה שקשור ליחסים הבילטרליים בין המדינות. סיבה אחת אפשרית היא שבירדן מרגישים שעכשיו כשיש ממשל דמוקרטי בבית הלבן, הם חוזרים לתמונה בכל מה שקשור לנושא הפלסטיני שנדחק בזמן טראמפ ולכן יש יותר מוטיבציה מצדם לקדם את העניין מולנו.  

סיבה אפשרית נוספת וחשובה לא פחות היא שירדן לא יכולה להישאר אדישה להסכמי אברהם שישראל חתמה לאחרונה עם ארבע מדינות ערביות, ביניהן האמירויות ובחריין. הירדנים שפעם היו אולי הגשר של ירושלים לבירות במדינות המפרץ כבר לא כאלה ובמקביל שיתופי הפעולה הכלכליים בין אותן מדינות לבין ישראל עושים תיאבון לעמאן שזקוקה לכל סיוע אפשרי בעיקר בעת הנוכחת.

ירדן הייתה מהמדינות הערביות שהתמודדו בצורה מוצלחת עם הגל הראשון של נגיף הקורונה באמצעות משמעת ברזל של האזרחים וסגרים מוקדמים, אלא שבימים אלה הקורונה מכה בכל פינה בממלכה והאזרחים מאבדים סבלנות. מספר המאומתים שובר שיאים כל יום, משלוחי החיסונים לא מספיקים והמצב הכלכלי רק נהיה גרוע יותר כשברקע אבטלה גואה ונחשול פליטים שהגיעו מסוריה ומעוד מדינות.

כשמחברים את כל המשתנים מקבלים רצון אמיתי מצד עמאן לקצור דיבידנדים מפרויקטים משותפים עם ישראל, גם אם התהליך המדיני עם הפלסטינים תקוע. זו הסיבה שלאחרונה למשל נפגשו לפחות שלוש פעמים שר החוץ, אשכנזי, עם שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי. בנוסף לאחרונה התקיימו בעמאן מפגשים של מנכ"לי משרדים ממשלתיים של שתי המדינות.

ירדן כבר נכוותה בראייתה מכל הסחבת הישראלית בפרויקט תעלת הימים שהיה אמור לפתור את משבר המים החמור בממלכה, אבל כעת מעוניינת בפרויקטים ברי יישום עם ישראל שיסייעו לה מבחינה כלכלית.

בירושלים יש אוזן קשבת ונוצרו ערוצי תקשורת אפקטיביים בין הצדדים שעשויים לקדם באופן משמעותי סוגיות בילטרליות בתקופה הקרובה, גם אם מערכת היחסים בין הקודקודים עכורה למדי ותישאר כזאת.

גם בישראל וגם בירדן מבינים בסוף שהאינטרסים פה מעל הכל. לישראל יש את הגבול הארוך ביותר עם ירדן והאינטרס הוא שהממלכה תישאר יציבה. בירדן יודעים שישראל יכולה לסייע לה במישור הכלכלי ובעוד סוגיות.

כשמחברים את חצי הכוס הריקה וחצי הכוס המלאה, מקבלים כאן יחסים מורכבים ומגוונים עם לא מעט מהמורות בדרך.

כנראה שהמשבר האחרון לא יהיה האחרון ביחסי שתי המדינות, אבל שני הצדדים למודי הקרבות הדיפלומטיים כבר יודעים שלכל משבר יש מוצאי משבר ושבירת כלים לא באמת באה בחשבון.