כל עיתונאי ישראלי שנכנס למדינה ערבית שאין לישראל יחסים איתה מכיר את הרגע הזה. אתה נוחת בשדה ומתפלל שבביקורת דרכונים לא ישאלו יותר מדי שאלות כי הרי לא באמת קיבלת אישור מהשלטונות לסקר שם.

הרגע הזה ליווה אותי גם ביום שבת שעבר בבוקר כשכף רגלי דרכה בפעם הראשונה בחיי בשדה התעופה בדובאי באמירויות. נכון, יממה לפני הוכרז הסכם נרמול היחסים בין ישראל לאמירויות ועדיין למדינות האזור יש את הקצב שלהם בטח בכל מה שקשור לעיתונאים שאין להם שליטה על המידע שהם יפרסמו מאדמתם.

כשהגעתי לבידוק, איש הביטחון לא ממש שאל אותי שאלות. הוא כן ראה בדרכון הזר שלי שאני נולדתי תל אביב, אבל זה לא ממש הפריע לו והכניסה הייתה חלקה להפליא מבלי לחתום על איזשהו מסמך

למה זה לא ברור מאליו מבחינתי? רק לפני פחות משנתיים אני ועמיתי מואב ורדי טסנו לסולטנות עומאן רגע אחרי שראש הממשלה, נתניהו, ביקר שם. כבר בכניסה היינו צריכים לחתום על מסמך שמגדיר את יעדי הנסיעה שלנו.

כאן אני לוקח את הרגע השני שכל עיתונאי שנכנס למדינה ערבית שאין לה יחסים עם ישראל מכיר – היציאה אם הצלחת להיכנס. כשאנחנו יצאנו מעומאן עיכבו אותנו כוחות הביטחון ותשאלו אותנו שעה לפני הטיסה אחרי שהתקבלו תלונות מתושבים על פעילותנו התקשורתית שנעשתה ללא אישור. במקביל חשוב לומר שהכתבה שעשינו בעומאן שודרה אחרי יציאתנו מהמדינה וגם השידורים משם בגלל אותם טעמים ביטחוניים.

פחות משנתיים אחרי, נכנסתי לסקר בדובאי ואחרי ארבעה ימים של כתבות ושידורים חיים בלתי נגמרים יצאתי מהמדינה מבלי שנשאלה שאלה אחת על פעילותי התקשורתית שם בביקורת הדרכונים. בראייתי כעיתונאי זה נרמול היחסים האמיתי מעבר לכל עסקת נשק, חבילת תיירות או הכרזה משותפת.

את הנסיעה המיוחדת הזו הייתי מגדיר כתהליך הדרגתי של נפילת חומות. כשהגעתי ביום הראשון ההיענות של אנשים לדבר למצלמה הייתה דלה מאוד לא בגלל שאני ישראלי, אלא בגלל שאנשים לא רוצים להסתכן ולהסתבך מול השלטונות. לדבר שלא למצלמה, אהלן וסהלן, אבל למצלמה בעייתי.

למזלי מצאתי מישהו שכן הסכים לדבר למצלמה. קראו לו מאג'ד סראח', תושב דובאי, שאותו הכרתי דרך מכרה משותפת, החוקרת במכון מיתווים מורן זאגה, שהייתה מהראשונים לגלות את הקסם של האמירויות. כשנפגשתי עם מאג'ד בקניון בדובאי הוא אמר לי שזה רגע שהרבה אנשים חיכו לו: "יש לנו אינטרסים משותפים נגד ארגונים חמאס וחיזבאללה. אז למה לא?"

אחרי הריאיון, מאג'ד יצר איתי קשר והביע חשש שהשלטונות לא יאהבו את זה שדיבר ללא הסכמה. הרגעתי אותו, הכתבה שודרה וביום שאחרי זה כשהכתבה עלתה לרשת וזכתה לתגובות כל כך חיוביות מאג'ד הודה לי. מבחינתי הוא היה האיש שפרץ את הסכר. לפעמים צריך אחד כזה בייחוד במדינות כאלה שבהן השלטון הוא ריכוזי ומעוניין לשלוט על העברת המידע לציבור ולעולם.

מאז אותו רגע כאמור היה הרבה יותר קל לדבר עם אנשים. עדיין, לצלם בכל מקום אי אפשר וצריך אישור לכל דבר, אבל מאותו רגע שהשיחה שלי ושל מאג'ד עלתה לרשת, לא הפסקתי לקבל הודעות לנייד מאנשים באמירויות שרוצים להיפגש, לדבר ולהכיר, גם אם לא להתראיין.

"לא אני בחרתי את האזרחות שלי ולא אתה בחרת את האזרחות שלך, נכון?", אמר לי אחד שלא רצה להתראיין למצלמה: "כאילו שהפלסטינים לא משתפים פעולה אתכם".

"מאסנו במלחמות. הגיע הזמן שנעשה כסף ביחד", אמרה לי בכירה באחד התאגידים הגדולים במדינה שביקרתי בהם.

זה בדיוק התחושה שמצאתי ברחוב האימארתי שהפתיעה אותי. התחושה שהיחסים עם ישראל הם דבר ברור מאליו שהיה צריך לקרות בלאו הכי ושהאחרים שמבקרים את האמירויות צבועים. זו תחושה שללא ספק שוברת  את קונספציה, שגם הייתה לי, שללא פתרון מלא לסוגיה הפלסטינית, לא ניתן לנרמל את היחסים עם מדינות ערבית באופן גלוי.

אני לא משלה את עצמי, סביר שלא כולם כולל כולם התרגלו לרעיון ושהמתנגדים מפחדים להשמיע את קולם. אבל מצד שני אחרי ארבעה ימים של ביקור בדובאי, אני יכול להגיד שהאנשים שם לחלוטין מסתכלים על הדברים בצורה שכלתנית, לא רגשית, לא אימפולסיבית. "עכשיו המלון שלי בתפוסה של 50 אחוזים בגלל הקורונה. למה שישראלים לא יבואו למלא אותו בחודשים הקרובים?", אמר לי עארף מההנהלה של אחד המלונות בדובאי.

בדובאי ובאבו דאבי מסתכלים על הדברים מנקודת מבט של ביזנס. הם רואים את הפוטנציאל האדיר בשיתוף הפעולה עם ישראל בשלל התחומים. לגבי הסוגיה הפלסטינית, הם ממש לא שכחו ממנה, בראייתם. להיפך, הם מציגים את מה שעשו כצעד להצלת הסוגיה הפלסטינית ופתרון שתי המדינות.

"המהלך שלנו מחזק את הפלסטינים", אמר לי ג'מאל אל-מושרח', האחראי על תכנון המדיניות במשרד החוץ, שאירח אותנו בלשכתו באבו דאבי. עד כדי כך האימארתים רוצים להשמיע את המסר שלהם שהם אפשרו לעיתונאים ישראלים להיכנס למשרד החוץ.

אבל בואו נהיה ריאליים, המהלך של האמירויות נועד בעיקר לחזק את איחוד האמירויות ופה קבור הכלב. בשנים האחרונות אנחנו עדים לשיאו של תהליך בעולם הערבי והאסלאמי – הסולידריות בין שלל המדינות בשפל, הסכסוכים רבים והאיבה לא פחות.

תוסיפו לזה מאבקי יוקרה וכבוד ישנים ובמקרה של האמירויות ולא רק היא מוטיבציית שיא להתחבב על המערב ועל העולם, להראות כמה אנחנו לא קיצוניים וקשורים לארגוני טרור פונדמנטליסטיים וכמה אנחנו התקדמנו.

כל מדינה לעצמה וזה נכון גם ובעיקר לגבי האמירויות שרוצה להיות בקידמת הבמה בשלל המישורים ותסיר את כל המכשולים לשם כך, גם אם יבקרו אותה ויגידו שהיא חרגה מהקונצנזוס הערבי בסוגיה הפלסטינית.

בדובאי ובאבו דאבי רוצים לאכול את העולם ולהשאיר אבק לכולם מאחור ולכן אפשר אולי גם לגלגל בראש את הרעיון שגם במקרה הזה בדומה לתחומים אחרים, מוחמד בן זאיד, השליט בפועל של המדינה, רצה להקדים מדינות אחרות באזור מבחינת נרמול היחסים עם ישראל. את הראשונים הרי תמיד יזכרו ואת אלה שבאמצע קצת פחות.

"רצינו לתת תקווה לעולם עם ההסכם הזה", אמר לי הבכיר במשרד החוץ שנפגשתי איתו, "כמו השם של הגשושית ששלחנו למאדים 'התקווה'". האמת שאני חזרתי עם הרבה תקווה לארץ מהאמירויות בעיקר כי במוקד ההסכם הזה נמצאת המילה "נרמול".

יש לנו הסכמי שלום עם מצרים וירדן. האם יש שם נרמול של ממש אחרי עשרות שנים? ממש לא. נכון זה קשור גם לעצם העובדה שבינינו לבין האימארתים ועוד מפרציות לא היו מלחמות ועדיין במקרה המצרי והירדני הזדמנויות הנרמול פוספסו ולא הייתה השקעה בכך והאחריות גם עלינו.

אבל עכשיו יש הזדמנות, יש הזדמנות שאסור לפספס. אחד הטיפים שאני נותן לעצמי ולאחרים הוא קודם כל לכבד את הצד השני ולא להתנשא מעליו. ביום חמישי שעבר, ההכרזה על ההסכם, קרה משהו ועדיין האמירויות היא מדינה מוסלמית, מסורתית שצריך להתנהג בה בהתאם. לצד גורדי השחקים והקידמה בכל פינה יש מסגדים. לצד תיירות שמתרחצות בבגד ים בחוף של דובאי, נשים מקומיות רבות עוטות רעלה.

את אחד השידורים שלנו עשינו במרינה של דובאי. באמצע אחד מהם הגיעו אנשי ביטחון לא מקומיים שרצו מאיתנו אישור שלא היה לנו. הם התעקשו לקבל את הפרטים שלנו. "לא שמעתם? יש בינינו הסכם שלום. אם עכשיו תיקחו מאיתנו פרטים ותעצרו אותנו זה יגרום לתקרית דיפלומטית", אמר להם הצלם שליווה אותי בימים האלה, יונתן חביב.

הם התרצו בסוף ואנחנו עברנו לעמדה אחרת לא לפני שסעודי שמתגורר באזור המרינה צעק לנו במהלך הריצה שלו: "שלום. ראיתי את השידורים. בפעם הבאה תבואו אלינו לריאד". ימים של נרמול ונורמליות.