ב-7 באוגוסט 2006 התרחש אחד המחזות הכי זכורים מהצד הלבנוני במלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה דאז, פואד א-סניורה, מזרם אל-מוסתקבל המתנגד לחיזבאללה, פורץ בבכי במהלך כינוס של שרי החוץ הערבים בביירות.

א-סניורה פוליטיקאי וותיק בזירה הלבנונית הלין על ההפצצות הישראליות הכבדות שמותירות אדמה חרוכה וביקש בדמעות סיוע ממדינות ערב. שבוע לאחר מכן החלה הפסקת אש בין הצדדים והסתיימה המלחמה.

אבל הסצנה הזו של ראש ממשלת לבנון בוכה מגלמת בתוכה את חוסר האונים של המחנה שמנגד לעמוד מול מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה.

אתמול בעיתוי מעניין העניק עוזרו הפוליטי של נסראללה, החאג' חוסיין ח'ליל, וגילה עוד נדבך מחוסר האונים של סניורה באותה תקופה. "הוא דרש מאיתנו לקבל את שני השבויים הישראלים. כשלא הסכמנו הוא אמר תביאו לנו אחד ותשאירו אצלכם אחד. גם לזה לא הסכמנו", אמר בריאיון עוזרו של נסראללה.

מדוע הסיפור הזה חשוב לזמננו? כי הוא צריך לתת מושג על כוחו המוגבל של המחנה שעומד נגד חיזבאללה החמוש והמלוכד. בזמנו נזכיר זו הייתה התקופה שאחרי רצח ראש הממשלה האהוב, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005. אותו אחד שסירב להתיישר לפי החליל של משטר אסד וחיזבאללה שמואשמים בחיסולו.

אותו רצח נתן תחושה שהנה סוף סוף יש מחנה שמתנגד לחיזבאללה חי ובועט ומלוכד. מחנה שיכול לתת פייט ועד היום יש כינוי למחנה הזה (מחנה ה-14 במארס שמתנגד לנוכחות הסורית בלבנון אל מול מחנה ה-8 במארס שחושב אחרת).

כגודל הציפייה גודל האכזבה. אסד אמנם הוציא את כוחותיו מלבנון במסגרת החלטה 1559 של האו"ם, אבל חוץ מזה לא נותר דבר וחיזבאללה המשיך וממשיך לפעול בלי הפרעות מיוחדות בארץ הארזים.

שלא תטעו יש לחיזבאללה בעיות ובלמים ואיזונים, בין השאר כי הוא חלק מהממשל היום יותר מתמיד ובייחוד שהממשלה כיום בלבנון נתמכת רק בידי המחנה שלו. איני מתיימר לטעון פה שלבנון שווה חיזבאללה וחיזבאללה שווה לבנון. אבל דווקא בימים של מתיחות בגבול לבנון יהיה זה נאיבי לתלות תקווה במחנה שמתנגד לחיזבאללה שמעת לעת אנחנו מאוד מתרגשים מהצהרותיו.

הסיבה היא בראש ובראשונה שהמחנה הזה אינו מלוכד. היריבויות בו על רקע אישי קשות מאוד במקביל הוא מחנה שאינו הומוגני מבחינת עדתית בטח בהשוואה למחנה שממול. כלומר אם חיזבאללה יכול להסתמך על הבייס שלו בעדה השיעית שרובו המוחלט הולך איתו באש ובמים פלוס תמיכה פה ושם אצל הנוצרים, הדרוזים והסונים, המחנה שמתנגד לחיזבאללה מורכב מכמה זרמים בעדות האחרות – הנוצרים, הסונים והדרוזים.

אחד הקולות הבולטים שם הוא סמיר ג'עג'ע, מנהיג מפלגת הכוחות הלבנוניים, שנחל הצלחה יפה בבחירות האחרונים לפרלמנט והכפיל את כוחו. "מה שראינו בגבול מעיד על כך שאין לממשלת לבנון שנתמכת בידי חיזבאללה החלטה ריבונית", תקף הפוליטיקאי הנוצרי.

ג'עג'ע כאמור לא לבד ובימים האחרונים נשמעים היטב הקולות שמביעים חשש מכך שהתגובה שחיזבאללה מתכנן נגד ישראל תיקח לבנון אל הלא נודע באחת מהתקופות הכי קשות של ארץ הארזים – קריסה כלכלית, מחאה נגד השחיתות של הממשל שחיזבאללה חלק ממנו, משבר בריאותי בדמות הקורונה, שסע חברתי ופוליטי ומה לא.

ללא קשר למתיחות בגבול, הביקורת על חיזבאללה נשמעת עוד יותר מאחר והלחץ הכלכלי על לבנון גובר בגלל הסנקציות שהמערב ובייחוד ארצות הברית מטילות על חיזבאללה בשל פעילות הטרור שלו. סנקציות שמשפיעות על המערכת הפיננסית הלבנונית. בהיעדר סיוע מבחוץ, בארץ הארזים רואים את התהום.

"ההגמוניה של חיזבאללה גרמה לכך שהמדינה לא מקבלת סיוע מהמערב, מאירופה וממדינות המפרץ", האשים לאחרונה באופן די נדיר איש הדת הנוצרי החשוב בלבנון, הפטריארך המארוני, בשארה א-ראעי, שקרא לאחרונה להחזיר את לבנון לעמדה ניטרלית.

אך עם כל ההתפעמות מההצהרה הזו, כבר היינו שם בוורסיה אחרת. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה לבנון אימצה כביכול את מדיניות הבידול מהסכסוכים האזוריים, זה היה בזמן שסעד אל-חרירי היה ראש ממשלה ונראה שבשנים האחרונות המגמה רק הלכה הפוך בייחוד בכל מה שקשור למלחמה בסוריה, שחיזבאללה לקח חלק משמעותי בה כדי להשאיר את אסד בשלטון.

אין להקל בביקורת הפנימית שנשמעת על חיזבאללה ונשקו. אין להקל במחאה האותנטית והרחבה שהחלה באוקטובר נגד המצב הכלכלי ושחיתות השלטון שחיזבאללה חלק ממנו. אך בשורה התחתונה המחנה של נסראללה מלוכד הרבה יותר (בעיקר בעדה השיעית) וחמוש הרבה יותר ולכן במאזן הכוחות, הסיכוי שמהמחנה המתנגד לו תבוא הישועה לארץ הארזים בתקופה הקרובה נמוך, נמוך מאוד.

בשבוע הבא צפוי אחרי שנים של המתנה להינתן גזר הדין בפרשת רצח רפיק אל-חרירי שבו מואשמים אנשי חיזבאללה. גזר הדין צפוי להביך את חיזבאללה ושוב להעלות את הפרשה לסדר היום, אך לא צפוי להביא בשורה מבחינת ההרתעה וההגמוניה של חיזבאללה בזירה הפנים לבנונית